נולדתי שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. אחי הבכור תפס מאז הילדות את המקום של החכם והמוצלח, מעין עובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. עברו הרבה שנים מאז שנות הילדות שלנו. כולנו נשואים היום, תודה לאל, לכולנו יש ילדים והכול בסדר. אחי נשאר מה שהיה, חכם, מוסרי וצודק. עוזר לכול מי שרק צריך במשפחה ותמיד זמין להושיט יד.
אם הכול בסך הכול בסדר, אז איפה כאן הסיפור? הסיפור מתחיל לפני כשתיים עשרה שנה, כאשר התחלתי להתעניין בלימודי חוכמת הקבלה. התחילו לזרום לכיווני מחשבות חדשות ששינו לחלוטין את תפיסת המציאות שלי. עד אז העולם היה מחולק אצלי בצורה די ברורה לטוב ורע וכאשר התחלתי לבחון את זה מחדש דרך הכלים שרכשתי בלימוד, התחלתי לזהות שאין טוב ורע, הכול פועל לפי אינטרס אנוכי ובסיסי של מיקסום רווחים, וכל ההבדל בין האדם המוסרי לבין האגואיסט הוא תפיסות מציאות שונות. האחד חושב שאם יגנוב ירוויח יותר והשני חושב שאם ייתן לזולת ירוויח יותר, זה הכול.
ההכרה בזה הורידה לי את האוויר מעודף החשיבות שנתתי לאנשים סביבי, ואחד הנפגעים העיקריים היה אחי. היחס שלי לסביבתי לא השתנה, השינוי היה בסך הכול בתפיסת המציאות הפנימית שלי את האנשים הסובבים אותי. במקום לחלק אותם לטובים ורעים, התחלתי להבחין במה שולט בהם, מה מניע אותם.
את אחי זה הרתיח, כמו גם את מיכאל לייטמן להבנתי. בהתחלה אני הייתי אשמה בזה, בכול הזדמנות בה נפגשנו, הייתי מנצלת את האירוע כדי לפתוח בשיחות הסברה עמוקות על חוכמת הקבלה. מהר מאוד היינו עוברים לוויכוחים סוערים, משם לשתיקה מביכה, ועד שהיינו עוברים לדבר הבא הנשמה הייתה יוצאת.
עם השנים דיללתי את הדיבור על חוכמת הקבלה ובטח שחס וחלילה על תפיסת המציאות, מי שרוצה יכול למצוא את זה גם בלעדי. מי שנשאר תקוע עם השנאה התהומית הם הסביבה שלי, ובראשם אחי. הוא מטיל ספק, כועס, שונא, מלגלג, מה לא. כל הנחמדות והסבלנות שלו נעלמת כשהוא שומע את המילה קבלה. מה יש בה, בחוכמה הזו, שמעבירה את האדם על דעתו, לעולם לא אבין.